אבות ו: הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי: מסתבר שחז"ל לימדונו כאן יסוד עמוק מאוד. אמירת דבר בשם אומרו משמעה, התחקות אחרי המקור ושמירה על אותנטיות. התרחקות מכל זיוף חריגה סטייה ושינוי, תוך דביקות באוריגינאל. כל עוד יש בינינו משהו אמיתי, לא אבדה תקוותינו. די באיש אחד המייצג את היושר המקורי, כמו מרדכי היהודי או אסתר המלכה בדורם ונגאל העולם כולו בזכותו.
יומא לח, ב: [ואמר] רבי אלעזר: אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא, שנאמר וירא א-להים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק שנאמר אמרו צדיק כי טוב. [ואמר] רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים, שנאמר וצדיק יסוד עולם. רבי חייא דידיה אמר, מהכא: רגלי חסידיו ישמר. - חסידיו - טובא משמע! - אמר רב נחמן בר יצחק: חסידו כתיב. רש"י: וירא את האור - ראה בדעתו להתקיים האור של עולם בשביל הצדיק שהוא טוב כו'. רגלי חסידיו - בשביל חסידיו, כמו ויברך ה' אותך לרגלי. פו, ב: תניא, היה רבי מאיר אומר: גדולה תשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו, שנאמר ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו. מהם לא נאמר, אלא ממנו. רש"י: ארפא משובתם [ממנו] - מן היחיד.
אגדת בראשית (בובר): [א] ויהי איש אחד מן הרמתים. זש"ה אשר עוד בקשה נפשי ולא מצאתי אדם אחד מאלף מצאתי. מהו כך אלא כשהקב"ה רואה לדור שירשע, הוא חוזר ומבקש אפילו צדיק אחד שיתלה בשבילו, וכן את מוצא בירושלים שהיו רשעים, ובקש מהן אפילו צדיק אחד שיתלה להם בשבילו, שנאמר שוטטו בחוצות ירושלים וגו' אם תמצאו איש, למה שצדיק אחד מעמיד את העולם על יסודו, וכן שלמה אומר כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם, שהצדיק מעמיד את העולם על יסודו, כיון שחטאו בימי מיכה היו מקטרין לצלמו של מיכה, והיה העשן של שילה עולה מן זבחים של הקב"ה, ועשן צלמו של מיכה עולה מהר אפרים מבית מיכה, ומתערבין כאחת, שנאמר עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל גחלים בערו ממנו. כביכול חוזר ומבקש אפילו צדיק אחד, כדי שלא יהפוך את העולם, שנאמר אשר עוד בקשה נפשי ולא מצאתי, ואחר כך מצא לאלקנה אדם אחד, ויהי איש אחד. ע"כ.
ירמיהו: שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עשה משפט מבקש אמונה ואסלח לה: הכוונה בזה לאיש אמת עושה משפט בלי פשרות התחכמויות והתחמקויות, מבקש אמונה דהיינו נאמנות מליאה למקור. כך מצינו לגבי מרדכי: אסתר: וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כרעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה: ויאמרו עבדי המלך אשר בשער המלך למרדכי מדוע אתה עובר את מצות המלך: ויהי באמרם כאמרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי: וירא המן כי אין מרדכי כרע ומשתחוה לו וימלא המן חמה וגו': ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב וכראות המן את מרדכי בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו וימלא המן על מרדכי חמה:
מה שיש להעיר ולעורר בזה, שלכאורה הן אמנם אמת ונכון הוא שמרדכי ואסתר הביאו גאולה לעולם, אך הלוא עקשנותו של מרדכי אשר 'לא יכרע ולא ישתחווה', היא זו שגרמה לצרה הגדולה והעצומה מעיקרא. ויש לומר שבלא נס פורים היו ישראל שוקעים נטמעים ומתבוללים לגמרי בגלותם, בפיזורם ובפירודם בין העמים בלא ספק. אף בדרך הטבע, יכולת בניין בית שני לא באה לעולם אלא על ידי מפלת המן וגדולת מרדכי. 'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה' והיטיב להבין סכנת הנהגתו אלא שהיא הנותנת. מצבם הקריטי מבחינה רוחנית ופיסית של כלל ישראל בעת ההיא, חייב מסירות נפש מוחלטת ודווקא על ידי הסכנה העצומה שבגזירת המן, נתאחדו ישראל בתשובה תפילה וצדקה וזכו לנס פורים, אשר בעצם גרם להמשך קיומם וגאולתם לדורות עולם.
עם ישראל ממשיך לשרוד בזכות אנשים בודדים מועטים כמו מרדכי היהודי. אין הכוונה בזה דווקא לקנאים ידועים, אלא לאנשי אמת לאמיתה בכל התחומים, בין אדם לחברו כמו בין אדם למקום, אשר לא יגורו מפני איש, לא יכרעו לא ישתחוו, לא יקומו ולא יזועו, לא יראו ולא יחתו. בעלי שאר רוח ומסירות נפש. נדרשת ממנו אמת בין לקולא בין לחומרה. הרבה הנקראים קנאים, פחדנים הם וכל קנאותם מכוונת כנגד אותם שאינם מכונים קנאים. אף גם זאת, שאין בהם אמת לקולא וכוח דהתירא כלל, רק קיצוניות לחומרה בדעה ובהנהגה. אם כן פנאטים הם לא קנאים. אנשי אמת הם כמו הגאון רבי יעקב יחיאל וינברג בעל שרידי אש ז"ל, או הגאון רבי גדליהו נדל ז"ל, אשר יצאו בעקבות האמת שבליבם, הלכו ישר כמו שעשאם הא-לוהים ופרקו מעל צווארם עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם. מרדכי נקרא שמו 'היהודי', כי בגלל מידתו זו הנ"ל, נחשב יהודי אמיתי, בכל ליבו נפשו ומאודו. אין יהדות בלי יהודי אחד אותנטי, שהרי בלעדיו יהדות מזויפת ומלאכותית היא ו'שקר אין לו רגליים'. 'קושטא קאי - שיקרא לא קאי'.
במקום אחר הצבענו על השייכות והקשר בין מרדכי לבין לוז. לוז הוא שם של מציאות אמיתית, בלתי ניצחת, בת על מוות, אשר כל כלי יוצר עליו לא יצלח. תחיית המתים לעתיד לבוא תלויה בלוז. כך תחיית העם היהודי, בזכות עמידתו האיתנה והיציבה של מרדכי היהודי הייתה: מגילה יא, א: במתניתא תנא: לא מאסתים - בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, ולא געלתים - בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק, וחשמונאי ובניו, ומתתיה כהן גדול, לכלתם - בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, להפר בריתי אתם, - בימי פרסיים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות, כי אני ה' א-להיהם - לעתיד לבוא, שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. ע"כ.
קהלת רבה (וילנא) פרשה ז א [כ"ח] אשר עוד בקשה נפשי ולא מצאתי אדם אחד מאלף מצאתי, בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא יוצאין מהן ק' למשנה, יוצאין מהן עשרה לתלמוד, יוצא מהם אחד להוראה, הה"ד אדם אחד מאלף מצאתי. ע"כ. כל חמדת ישראל ותקוותם היא למצוא את אותו 'אדם אחד מאלף', על דרך שאמרו: נדה לא, א: דרש רבי אבהו: מאי דכתיב מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל - מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה וכו', ע"כ, כי כל קיומם תלוי בו ועיין עור הקדמת רמב"ם לפירוש המשנה.
דורנו היתום, מכור לערך כמותי. הכול נמדד בכמות וגודל, מידה משקל ומנין: תענית ח, ב: תנו רבנן: הנכנס למוד את גרנו אומר: יהי רצון מלפניך ה' א-להינו שתשלח ברכה במעשה ידנו. התחיל למוד אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך - הרי זו תפלת שוא. לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין, [שנאמר: יצו ה' אתך את הברכה באסמיך]. וכן בבבא מציעא. יתרון מעלת האיכות, כמעט ונשתכחה לגמרי. מציאות זו מעמידה את העולם בסכנה ממשית. יש לעשות הכול למען יצירת היחיד האיכותי, אותו גרעין של אמונה, אשר כולו אומר אמת יושר וקדושה.
